חברות ספונטנית שלא נגמרת

המזכירה אומרת לי שיש מישהו שאני חייב לראות לפני כולם –
״מקרה עצוב במיוחד״.

בחדר יושב אדם עם כיסא צמוד לקיר, מול חלון.
החולצה פתוחה, בטן בריאה מבצבצת.
נראה כאילו הוא יושב בים –
אבל בחוץ ברקים ורעמים, ויש לו צינור חמצן באף.

אני מציג את עצמי, שואל מה שלומו.
הוא מסתכל עליי בשקט, בעיניים בוכות, ונאנח קלות.
אני הולך להביא כיסא.

מה עברת?
אני מנסה לדלות פרטים, כי על פני השטח הוא נראה בסדר גמור.
הוא מסתכל עליי בעיניים סובלות ואומר:
״אין לי מושג״.

והוא ממשיך,
״דיברתי עם עובדת סוציאלית בטלפון והתחלתי לבכות,
וגם היא התחילה.
שלוש דקות. ואז היא ניתקה.
הבת שלי באה לבקר אותי, ואני בוכה.
אני רואה שהיא לא יכולה להחזיק את זה – והיא הולכת.
פעם אחת דיברתי איתה בטלפון באוטו,
והייתי חייב לעצור בצד ולבכות״.

עוד הוא מספר לי שהוא הלום קרב
״כל החיילים המסכנים האלו… הילדים… קטועי רגליים, הכל חוזר אלי״.

אני מקשיב, נותן לו לספר ושואל: מה מקורות הכוח שלך?
״הילדות שלי. האישה. האמונה״
הוא מסמן במבט לכיפה שעל השולחן.

מה אתה מאחל לעצמך? אני שואל
״בלי להיכנס לאוטו ולנסוע לים.
לשבת, לשים מוזיקה״.

איזו מוזיקה?
״חוליו איגלסיאס״.
לשים?
״בטח״ הוא עונה ואני משמיע את השיר

אני רוצה להגיד לו שיעצום עיניים וידמיין –
אבל הוא כבר לוחש:
״ששש…״
הוא כבר שם, בים.

באיזשהו רגע הוא פותח עיניים,
מושיט לי יד.
אני אוחז בה ומביט בעיניו.
מבט חם עובר בינינו.
דמעה זולגת לי.

הוא אומר לי בעדינות:
״אל תבכה״.
אני אומר:
״אתה יודע, דמעות הן המקלחת של הנשמה״.

כשאנחנו נפרדים הוא אומר:
״באמת ראית אותי.
הקשבת לי באמת.
נשמה אל נשמה״.
הוא מחבק אותי ונותן לי נשיקה על הלחי.

אחרי המפגש עולה לי השיר שכתב טילופה לתלמיד שלו שבה הוא מגלה לו את
סוד 'הבודההוד' (התודעה המוארת):
"לך נרופה, השיר נובע מטילופה כחברות ספונטנית שלא נגמרת.
…
כמו אורו של מנורת שמן
המאיר את החדר ברגע אחד,
גם אם שרר בו חושך במשך עידנים –
כך התודעה היא זוהרת וחסרת־גבולות.
כיצד יכולה ולו האפלה הקלה ביותר
להישאר במרחב התפיסה היומיומית?"

מה שטילופה אומר בקטע הזה,
הוא שכאשר אנחנו מכירים את טבענו האמיתי, אין שום אפלה.
במפגש האותנטי והספונטני בינינו –
לא נשאר מקום לאפלה.