תפיסת המציאות

שני אנשי צוות שונים אומרים לי שיש מישהי שאני צריך לראות.
אני נכנס לחדר.

אישה זקנה יושבת שם, מצומקת, כמעט נבלעת בתוך הכיסא.
עיניים כחולות ובהירות מסתכלות בי.
יש בהן כאב. יש בהן משאלה.

אני מציג את עצמי, שואל אם תרצה לדבר.
היא מהנהנת.
אני מקרב כיסא ומתיישב מולה.

הסיפור מתחיל להתגלגל.
על הבן שצועק. על חוסר הכבוד.
אני מקשיב.

בשלב מסוים נכנסת אשת טיפול נוספת.
מהדרך שבה הן מדברות ברור שכבר נפגשו לא פעם.
היא מתקרבת ומגישה לי פתק: "מה שהיא מספרת – לא נכון."
אני ממשיך להקשיב.

אחרי השיחה אני פוגש את אשת הטיפול.
"הילדים מספרים סיפור אחר," היא אומרת,
"היא ממציאה דברים."

אני שותק רגע.

ואז אומר:
לא משנה לי שזה לא נכון,
או לא קרה כמו שהיא באמת אומרת
כי מבחינתה זה נכון.
ואני כמלווה רוחני, מאמין לכל מה שיספרו לי
ואהיה עם מה שיעלה במלאות ובנוכחות.

בתוך תוכי, אני יודע שגם כל המחשבות שלי,
תפיסת המציאות שלי, היא לא אמיתית.
היא כמו השתקפות הירח במים, הירח שנראה במים הוא לא הירח האמיתי.
באותו אופן, המחשבות שלי, כולן ללא יוצאת מן הכלל,
הן רק השתקפות של המציאות.
הן רק תפיסה סובייקטיבית שלי את הדברים.

ברגע שאנחנו מפסיקים להאמין לכל מילה שהמחשבות שלנו אומרות לנו,
אנחנו יכולים להיות בנוכחות מלאה עם כל מי ומה שאנחנו פוגשים,
בשקט ובשלווה, חמלה ואהבה.