האם לתכנן את הטיול או את ההלוויה שלי?

קוראים לי למחלקה לפגוש מישהו.
האחות מספרת לי על מישהו שקיבל בשורה שיש חשד לגידול בלבלב, כרגע הוא מדבר עם הרופא.

אני עומד מחוץ לדלת.
הרופא רואה אותי, מסמן לי להצטרף לשיחה.
אני מתיישב בשקט ומאזין.

הרופא מדבר בסבלנות,
ניסים (שם בדוי) שואל מדי פעם, והרופא עונה.
אני חושב לעצמי – עוד מעט התפקידים יתהפכו:
ניסים ידבר, ואני אקשיב.

ואכן, הרגע מגיע.
הרופא יוצא מהחדר.

ניסים מסתכל עליי ואומר:
"אני לא יודע אם אני צריך לתכנן את הטיול שרציתי…
או את ההלוויה שלי."

שתיקה קצרה.

ואז הוא ממשיך:
"פעם פגשתי זקן שלימד אותי מה זה באמת לתת."

אני שואל מי הזקן ומה למד ממנו.

דמעות עולות בעיניו כשהוא מספר:
"הזקן אמר לי – תראה לי איך אתה נותן משהו."
"עשיתי תנועה עם היד… והוא תיקן אותי."
"הוא אמר – כשאתה נותן באמת, היד שלך נשארת פתוחה.
אתה לא סוגר אותה בציפייה לקבל משהו בחזרה."

ניסים ממשיך:
"מאז אני חי ככה.
גם בעבודה, כאשר טיפלתי באנשים – הייתי מקבל כסף, אבל לא סופר את הזמן.
ואם לא היה כסף… עדיין הייתי נותן."

הוא מחייך בעדינות:
"וכשנותנים ככה – מקבלים.
אבל בדרכים שלא תכננת."

"וככה אני משתדל לחיות – בכל תחום: משפחה, חברים…"

ועולה בי המחשבה:

כשאתה עומד בקצה של החיים –
על מה אתה חושב?

מה באמת חשוב?

כבוד? תארים? הישגים?
או על עומק הקשרים שהיו לך,
ועל כמה באמת היית ונתת לאחרים?

ואני נזכר במה שאמר הבודהה:

"הריח של האלמוג,
הערברבה או היסמין
לא יכול לנוע נגד הרוח.
אבל הניחוח של המידה הטובה
יכול לנוע אפילו נגד הרוח,
ולהגיע עד סוף העולם.