השבוע הייתי ביום סימולציה של ליווי רוחני
סיטואציות שונות, שחקנים מקצועיים, שבע דקות לכל מפגש. שאר המשתתפים צופים מבעד למראה חד־כיוונית, המפגש מוקלט, ולאחר מכן מתקיים דיון ומשוב.
כל פעם מישהו אחר נכנס לסימולציה.
יוצא שאני הייתי אחרון, יש התרגשות לפני שנכנסים לחדר.
אחת המלוות, שהייתה לפני, מחייכת אליי ואומרת: "תהנה."
אני קורא את התיאור: בן שמחפש ליווי עבור אביו, שמתחיל להפוך לסיעודי.
אני נכנס לחדר, והשיחה מתחילה מיד. המשחק כל כך אמין, שמבחינתי זה כבר לא משחק, אלא מפגש אמיתי.
אני בנוכחות קשובה. נזכר שאין צורך למהר או למצוא פתרונות.
עצם המפגש, ההקשבה היא העניין.
בסיום המפגש השחקן משתף אותי בחוויה שלו –
"הרגשתי שראית אותי, למרות שלכאורה באתי לדבר על אבא שלי."
הודיתי לו ואמרתי שנהניתי מהמפגש.
עכשיו אני תוהה – מה עם כל המפגשים שלנו הם סוג של הצגה?
אלן ווטס אומר שאנחנו כמו שחקן ראשי בהצגה, רק ששכחנו שזו בסך הכל הצגה,
אנחנו מאמינים שכל מה שקורה הוא אמיתי בדיוק כמו שהמחשבות שלנו טוענות.
אנחנו שבויים בזהויות: אני, האחר, הצלחה, כישלון, עבר, עתיד.
נדמה שיש "אני" נפרד שמסתכל על עולם חיצוני.
אבל אם מתבוננים לעומק, הזהויות הללו הן בעיקר סיפורים שהתודעה מספרת לעצמה. המציאות עצמה חיה, משתנה, פתוחה, ואינה ניתנת להגדרה קבועה. בכל רגע יש אינסוף אפשרויות.
לאור הסיפור הזה, האם אפשר להביא יותר קלילות והנאה לחיים שלנו ולמפגשים שהם מזמנים?
האם אנחנו יכולים להסכים, אפילו לרגע, לעזוב את האחיזה הבלתי פוסקת במחשבות, להרפות מהצורך לשלוט במה שיקרה, ופשוט לנוח בתוך הסיטואציה כפי שהיא, לא מתוך אדישות, אלא מתוך חמלה, אכפתיות ונוכחות.
השאר תגובה